השבוע הסרט הראשון בטרילוגיית "בחזרה לעתיד" חוגג 30 שנה, מספר כתבים ניצלו את ההזדמנות להרחיב בנושא, ולהתייחס לתאריך חשוב אחר למעריצי הסדרה- ה10 באוקטובר השנה שמציין את התאריך הוירטואלי בו גיבור הסרט מרטי מקפליי מגיע לעתיד בסרט השני בסדרה. החלטתי לקפוץ על הדלוריין ולהסביר מדוע לדעתי מדובר באחד מיצירות המופת הגדולות בקולנוע האמריקאי ובכלל, שלימים ראוי שיעמוד בדפי ההיסטוריה לצד סרטים כגון "האזרח קיין", "הסנדק" או יצירות בינלאומיות כמו "8 וחצי" של פליני או "המדבר האדום" של אנטוניוני. יתכן ומבקרי קולנוע חמורי סבר מהדור הישן יחלקו על כך, זאת משום שהם רואים את הסרט כמוצר צריכה המוני-הוליוודי. גם אם יש צדק בדבריהם (לא שיש משהו רע במוצרים הוליוודים ככלל) אני עדיין חושב שמדובר בלא פחות מיצירת מופת שהיוותה השראה עצומה הן מבחינה קולנועית פילוסופית ותרבותית, יהיה זה לקהל הרחב או ליודעי חן. לאחר 30 שנה אפשר לקבוע בוודאות כי החשיבות והעוצמה של הסרטים הללו (במיוחד הראשון והשני, לשלישי קשה לי להקנות מעמד כזה למרות שאני יכול להעריך אותו) לא רק שלא דהו אלא התעצמו עם השנים וכיום מדובר בלא פחות מאייקון תרבות עצום.
ארצה להתייחס לסרט בכמה אספקטים, לאלו שלא צפו בסרטים- תזהרו מספויילרים:
1. תסריט: אומר זאת כך- אם התסריטאים בוב גייל ורוברט זמקיס היו מתעמלות אמנותיות ואני הייתי שופט באולימפיאדה הייתי נותן להם 10 עגול מבלי לחשוב פעמים. מדובר בתסריט שהוא לא פחות ממושלם- כזה שכל שורה בו פונקציונלית ומשרתת מטרה מסוימת, לעתים גם סצנה סתמית למדי מתגלה בתפארתה מאוחר יותר ומשלימה את החסר. שום דבר לא נשאר לא סגור וללא מענה, הקצב נע באופן הרמוני להפליא , ללא קטעים מתים. הכל דופק כמו שעון ועדיין מצליח להפתיע עם שלל טוויסטים ותעלולים מתוחכמים. לדוגמה- בתחילת הסרט מרטי מקבל פלאייר שקורא להציל את מגדל השעון בעיירה ששבק חיים בגלל מכת ברק. לכאורה סצנה לא קשורה ולא מעניינת אך מאוחר יותר מתגלה כי הפלאייר הזה הוא הגורם המאפשר למרטי ולדק' בראון לצפות את מכת הברק ב1955 ולחזור בזמן. כמה פשוט, ככה גאוני. היכולת התסריטאית הטכנית הגבוהה נשארת גם בעלילות המשנה שמצליחות לעניין בפני עצמן- כך למשל עלילת משנה אחת נעה סביב נסיונותיו של מרטי מקפלי לחבר בין אביו לאימו- ככל שהסרט מתקדם אימו של מרטי מתאהבת במרטי עצמו והעלילה מסתבכת, וככל שמרטי מנסה לדחות את אימו היא נמשכת אליו יותר והוא מוצא עצמו בסכנת "העלמות"- עלילה מבריקה וביצוע אדיר .
בחזרה לעתיד הטריילר המקורי
אבל מעבר ליכולת הטכנית הגבוהה מדובר גם בתסריט עם נשמה שמצליח לא רק לבדר אלא לומר משהו על החברה- על שמרנות מול ליברליות, על פער הדורות, על מתחים בין גזעים בארה"ב ועוד (ארחיב בהמשך). הגאונות מופיעה גם בטקסט עצמו- עם שלל דיאלוגים ומונולוגים מבריקים שחלקם הפכו לקלאסיקה של ממש (רונאלד רייגן הנשיא הכל אמריקאי שמוזכר לא פעם בטרילוגיה ציטט בעצמו שורה מהסרט בנאום "מצב האומה" ב1986- "למקום שבו אנו הולכים, לא צריך דרכים"(
2. משחק: למרות הנסיבות הטרגיות מייקל ג'י פוקס יזכר כאחד הגיבורים הגדולים של שנות ה80 ובסרט זה הוא בשיאו והוא לא לבד. כל דמות כמעט היא אייקונית ומהווה שיא לשחקן שגילם אותה- מכריסטופר לויד שגילם את דוק' אמט בראון עד לתומאס ויילסון שגילם את ביף- ליהוק מושלם לביף, הבריון משנות ה50.
3. פילוסופיה: כשיצא הסרט הראשון בטרילוגיית ה"מטריקס" ב1999 המבקרים יצאו מגדרם ושפכו מילים על מילים בנוגע למסה הפילוסופית שהתחברה באופן כה מושלם לתרבות הפופולרית ולסרט שובר קופות. הגדיל ועשה חוקר הקולנוע והתיאורטיקן הסלובני סלבוי ז'יז'ק שהקדיש לא פחות מספר שלם על התופעה ("ברוכים הבאים למדבר של הממשי",2002) למעשה "בחזרה לעתיד" עשה את החיבור הזה 14 שנה מוקדם יותר ובצורה מעניינת ומשכנעת יותר. בניגוד למטריקס שמשתמש באופן חופשי באלגוריית המערה של אפלטון וברעיונות סופיסטים על אשליית הקיום האנושי, "בחזרה לעתיד" חלק 1 ו2 עוסק באופן נרחב ומקיף באחת מהסוגיות המרתקות בפילוסופיה המודרנית- שאלת החזרה בזמן ופרדוקס הסבא. פרדוקס זה הופיע לראשונה בספרו של רנה בארז'בל ב1945- "הנוסע הפזיז" ועיקרו כזה- אם נסעתי בזמן עשרות שנים אחורה והרגתי את סבי לפני שהוא פגש בסבתי, למעשה מנעתי את לידתו של אבי ובכך גם את לידתי שלי עצמי. אם כן כל התהליך הזה לא יכל להתרחש מלכתחילה! לפרדוקס מספר תשובות הגיוניות שהנפוצה בהם שוללת נסיעה בזמן, או לפחות נסיעה אחורנית בזמן. תיאוריה אחרת מדברת על יקומים מקבילים. ב"בחזרה לעתיד" ניתן לראות שילוב של מספר תיאוריות: מרטי מקפלי אכן פוגש את אביו לפני שאביו יצר קשר עם אימו ומסית את רצף האירועים שבסופו אביו, טיפוס שונה בתכלית ממה שאימו של מרטי מחפשת בגבר, יפגש את אימו ויגרום לה להתאהב בו. במקום זאת מרטי עצמו מוצא עצמו בנקודה שבה אביו היה אמור להיות. בשלב מסוים קיומו של מרטי עומד בפני סכנה- למעשה מדובר בשילוב בין תיאוריית היקומים המקבילים ובין דטרמיניזם טהור- הסרט מציע כי קיימים "חלונות" בזמן שבהם ניתן לשנות את ההיסטוריה באופן הפיך עד שהמלון נסגר והשינוי נעשה בלתי הפיך בעלי. המתודה הזאת מופיעה ב2 הסרטים הראשונים בסדרה ולכאורה נראית תשובה פשטנית ולא ממצה של הפרדוקס. אבל למעשה יש בה חן לעניין מסויימים- שילוב בין הדטרמניזם שקובע שכל פעולה תוביל לרצף בלתי נמנע של תגובות שרשרת ולבסוף לתוצאה, ובין הגישה של רצון חופשי ואמונה כי כל פעולה שלנו היא הפיכה. אגב בזמנו לקחתיצקורס של ניצן בן שאול על קולנוע המעודד פתיחות מחשבתית ע"י שימוש בנרטיבים מתפצלים ("דלתות מסתובבות") או עלילה הפוכה ("בלתי הפיך") לדעתי גם 2הסרטים הראשונים מהווים סוג של ממתק קוגניטיבי מרתק שמאפשר פתיחות מחשבתית. צפייה ברצף של 2 הסרטים היא בכלל חתיכת אתגר קוגניטיבי קולנועי ואסתטי משום שהסרט השני הטרילוגיה עושה שימוש מבריק הסצנות מהסרט הראשון, מעמיד אותם באור קצת שונה ומרחיב את החלל שבהם נוצרו. לצופה לא נותר אלא לחשב מחדש את עלילת הסרט הראשון ולחשוב מה היה קורה אילו. מעבר לכך הסרטים עוסק באספקטים פילוסופים בגוף הסרט- בעיקר בנושאים של זהות. מה עוד אפשר לבקש מממתק הוליוודי רדוד ?
4. תרבות: גדולתו של סרט, כמו כל יצירת אומנות היא גם באופן שהוא משקף תקופה. במקרה הזה בחזרה לעתיד הצליח היכן שרבים נכשלו: לא רק שהפך לאייקון תרבותי שהכתיב טרנדים ואופנות ( ע"ע הסקטבורד שמניותו קפצו אחרי הסרט) הוא מצליח לחזות או להתריע בפני הבאות. הסרט נוצר ב1985, השנה שבה מיכאיל גורבצ'וב נבחר לנשיא ברית המועצות. שנתיים מאוחר יותר הוא יכל במדיניות הפרסטרויקה והגלסטנוסט, יפתח למערב ויפשיר את יחסיו עם ארהב מה שיוביל ב1991 להתפרקות הגוש הסובייטי ולסיום המלחמה הקרה. בחזרה לעתיד מכוון לרגע הזה בהיסטוריה גם מבלי שיתכוון לכך. החלק הראשון נפתח בהתקפה של לובים- בהחלט שונה מדמות הטרוריסט הסובייטי השכיחה באותם שנים בקולנוע האמריקאי. במהלך הסרט יש קונפליקט בין 2 דורות המייצגים סט ערכים שונה בתכליתו: דור שנות ה50 המייצג את הממסד השמרני, המרובע והמקובע. אותו ממסד לא מסוגל להאמין כי שחקן הוליוודי יהיה נשיא ארהב ושמנקה שחור יהיה ראש העיר(!?!) כאן יש בחירה מעניינת ששווה להתעקב עליה: הדמות הראשית שמייצגת את הדור החדש, היא לא בדיוק המיינסטרים האמריקאי הטיפוסי. מרטי מקפליי מוצג בתחילת הסרט כסלאקר, אאוטסיידר חברתי שסובל מנידוי חברתי ומחוסר התאמה משפחתי לכן ההתנגשות בין התרבויות מעניינת: מרטי מצליח לנער את הדור הישן, גורם לו לחשוב מחוץ לקופסא למרות שהוא במידה רבה מזדהה עם ערכים שמרניים,( בסצנת מפתח מרטי נחרד כשאימו שותה לידו אלכוהול). עוד אנקדוטה: מרטי חוזרבנל1955 שלוש שנים לפני שצ'אק בארי הוציא את להיטו jonney be good. בזמן שמרטי מנגן את השיר דודו של בארי מתקשר אליו ואומר לו זוכר את הסאונד החדש שחיפשת? אז תקשיב לזה!!! כלומר למרטי מקפליי היה חלק מכריע במהפכת הרוקנרול ששינתה את אמריקה. אבל מרטי מנגן חזק מדי ונסחף עם שבירת גיטרה והשתוללות על הבמה. בסוף כולם מביטים עליו המומים והוא פולט :" זה אולי מוקדם מדי בשבלכם, אבל הילדים שלכם ימותו על זה!!"
המסר ברור: בניגוד לדמותו של אלכס הקפיטליסטית מ"קשרי משפחה" מייקל גיי פוקס מציג את דמותו של האמריקאי הצעיר החדש, זה שילווה את אמריקה והעולם גם בשנות ה90 ועד היום- שילוב בין ליברליות לשמרנות כשהמשחק הפוליטי והכלכלי ממש לא מעניין אותו.מה שחשוב לו זה להיות מגניב, זה ערך עליון מבחינתו. ואכן הסוף הטוב של החלק הראשון הוא שמשפחת מקפליי הופכת למגניבה יותר. המסר הפוליטי מתבקש: ארה"ב חייבת לשמור על הערכים שלה שהפכו אותה למעצמה שהיא, אבל אם אמריקה רוצה להתקדם ולהשאר רלוונטית גם במאה. באה היא חייבת להיות פתוחה, רעננה ובעלת יכולת להשתנות. אם הסרט הראשון נותן מסר, השני נפתח בחזון. שנה לפני התמוטטות מסך הברזל הסרט מציג עתיד ורוד ואוטופי. בניגוד לחזון הדיסוטופי בסרטי שנות ה80 ( בלייד ראנר, גשם שחור, טרמינייטור) העתיד של 2015 נראה סבבה- מכוניות עפות באוויר, גם סקייטבורדים,
והבוס של מרטי המבוגר הוא אסייתי, השם ישמור. חבל שכמעט שום דבר מזה לא התממש ( למעשה מחקר שנעשה בנושא סרטים עתידניים הראה שבחזרה לעתיד 2 הוא מה מדוייקים ביותר בתחזית שלו וכולל חיזוי של תופעות כמו סינדיקציה של עיתונות יומית חינמית סטייל USA today בישראל היום שלנו, או מסכי מגע + מה שכן הפקס כבר מזמן לא איתנו)
יש עוד הרבה לכתוב ולדסקס על גדולתה של סדרת הסרטים..... השבוע הבמאי רוברט זמקיס השיב לאלו שרצו לראות רימייק של הסרט או ריבוט או משהו בסגנון " על גופתי המתה!!" מה שאומר שבחזרה לעתיד לפחות לעת עתה ישאר תקוע בשנות ה80, קטליזטור מושלם לתקופה ולתקווה שאיננה עוד
ארצה להתייחס לסרט בכמה אספקטים, לאלו שלא צפו בסרטים- תזהרו מספויילרים:
1. תסריט: אומר זאת כך- אם התסריטאים בוב גייל ורוברט זמקיס היו מתעמלות אמנותיות ואני הייתי שופט באולימפיאדה הייתי נותן להם 10 עגול מבלי לחשוב פעמים. מדובר בתסריט שהוא לא פחות ממושלם- כזה שכל שורה בו פונקציונלית ומשרתת מטרה מסוימת, לעתים גם סצנה סתמית למדי מתגלה בתפארתה מאוחר יותר ומשלימה את החסר. שום דבר לא נשאר לא סגור וללא מענה, הקצב נע באופן הרמוני להפליא , ללא קטעים מתים. הכל דופק כמו שעון ועדיין מצליח להפתיע עם שלל טוויסטים ותעלולים מתוחכמים. לדוגמה- בתחילת הסרט מרטי מקבל פלאייר שקורא להציל את מגדל השעון בעיירה ששבק חיים בגלל מכת ברק. לכאורה סצנה לא קשורה ולא מעניינת אך מאוחר יותר מתגלה כי הפלאייר הזה הוא הגורם המאפשר למרטי ולדק' בראון לצפות את מכת הברק ב1955 ולחזור בזמן. כמה פשוט, ככה גאוני. היכולת התסריטאית הטכנית הגבוהה נשארת גם בעלילות המשנה שמצליחות לעניין בפני עצמן- כך למשל עלילת משנה אחת נעה סביב נסיונותיו של מרטי מקפלי לחבר בין אביו לאימו- ככל שהסרט מתקדם אימו של מרטי מתאהבת במרטי עצמו והעלילה מסתבכת, וככל שמרטי מנסה לדחות את אימו היא נמשכת אליו יותר והוא מוצא עצמו בסכנת "העלמות"- עלילה מבריקה וביצוע אדיר .
אבל מעבר ליכולת הטכנית הגבוהה מדובר גם בתסריט עם נשמה שמצליח לא רק לבדר אלא לומר משהו על החברה- על שמרנות מול ליברליות, על פער הדורות, על מתחים בין גזעים בארה"ב ועוד (ארחיב בהמשך). הגאונות מופיעה גם בטקסט עצמו- עם שלל דיאלוגים ומונולוגים מבריקים שחלקם הפכו לקלאסיקה של ממש (רונאלד רייגן הנשיא הכל אמריקאי שמוזכר לא פעם בטרילוגיה ציטט בעצמו שורה מהסרט בנאום "מצב האומה" ב1986- "למקום שבו אנו הולכים, לא צריך דרכים"(
3. פילוסופיה: כשיצא הסרט הראשון בטרילוגיית ה"מטריקס" ב1999 המבקרים יצאו מגדרם ושפכו מילים על מילים בנוגע למסה הפילוסופית שהתחברה באופן כה מושלם לתרבות הפופולרית ולסרט שובר קופות. הגדיל ועשה חוקר הקולנוע והתיאורטיקן הסלובני סלבוי ז'יז'ק שהקדיש לא פחות מספר שלם על התופעה ("ברוכים הבאים למדבר של הממשי",2002) למעשה "בחזרה לעתיד" עשה את החיבור הזה 14 שנה מוקדם יותר ובצורה מעניינת ומשכנעת יותר. בניגוד למטריקס שמשתמש באופן חופשי באלגוריית המערה של אפלטון וברעיונות סופיסטים על אשליית הקיום האנושי, "בחזרה לעתיד" חלק 1 ו2 עוסק באופן נרחב ומקיף באחת מהסוגיות המרתקות בפילוסופיה המודרנית- שאלת החזרה בזמן ופרדוקס הסבא. פרדוקס זה הופיע לראשונה בספרו של רנה בארז'בל ב1945- "הנוסע הפזיז" ועיקרו כזה- אם נסעתי בזמן עשרות שנים אחורה והרגתי את סבי לפני שהוא פגש בסבתי, למעשה מנעתי את לידתו של אבי ובכך גם את לידתי שלי עצמי. אם כן כל התהליך הזה לא יכל להתרחש מלכתחילה! לפרדוקס מספר תשובות הגיוניות שהנפוצה בהם שוללת נסיעה בזמן, או לפחות נסיעה אחורנית בזמן. תיאוריה אחרת מדברת על יקומים מקבילים. ב"בחזרה לעתיד" ניתן לראות שילוב של מספר תיאוריות: מרטי מקפלי אכן פוגש את אביו לפני שאביו יצר קשר עם אימו ומסית את רצף האירועים שבסופו אביו, טיפוס שונה בתכלית ממה שאימו של מרטי מחפשת בגבר, יפגש את אימו ויגרום לה להתאהב בו. במקום זאת מרטי עצמו מוצא עצמו בנקודה שבה אביו היה אמור להיות. בשלב מסוים קיומו של מרטי עומד בפני סכנה- למעשה מדובר בשילוב בין תיאוריית היקומים המקבילים ובין דטרמיניזם טהור- הסרט מציע כי קיימים "חלונות" בזמן שבהם ניתן לשנות את ההיסטוריה באופן הפיך עד שהמלון נסגר והשינוי נעשה בלתי הפיך בעלי. המתודה הזאת מופיעה ב2 הסרטים הראשונים בסדרה ולכאורה נראית תשובה פשטנית ולא ממצה של הפרדוקס. אבל למעשה יש בה חן לעניין מסויימים- שילוב בין הדטרמניזם שקובע שכל פעולה תוביל לרצף בלתי נמנע של תגובות שרשרת ולבסוף לתוצאה, ובין הגישה של רצון חופשי ואמונה כי כל פעולה שלנו היא הפיכה. אגב בזמנו לקחתיצקורס של ניצן בן שאול על קולנוע המעודד פתיחות מחשבתית ע"י שימוש בנרטיבים מתפצלים ("דלתות מסתובבות") או עלילה הפוכה ("בלתי הפיך") לדעתי גם 2הסרטים הראשונים מהווים סוג של ממתק קוגניטיבי מרתק שמאפשר פתיחות מחשבתית. צפייה ברצף של 2 הסרטים היא בכלל חתיכת אתגר קוגניטיבי קולנועי ואסתטי משום שהסרט השני הטרילוגיה עושה שימוש מבריק הסצנות מהסרט הראשון, מעמיד אותם באור קצת שונה ומרחיב את החלל שבהם נוצרו. לצופה לא נותר אלא לחשב מחדש את עלילת הסרט הראשון ולחשוב מה היה קורה אילו. מעבר לכך הסרטים עוסק באספקטים פילוסופים בגוף הסרט- בעיקר בנושאים של זהות. מה עוד אפשר לבקש מממתק הוליוודי רדוד ?
4. תרבות: גדולתו של סרט, כמו כל יצירת אומנות היא גם באופן שהוא משקף תקופה. במקרה הזה בחזרה לעתיד הצליח היכן שרבים נכשלו: לא רק שהפך לאייקון תרבותי שהכתיב טרנדים ואופנות ( ע"ע הסקטבורד שמניותו קפצו אחרי הסרט) הוא מצליח לחזות או להתריע בפני הבאות. הסרט נוצר ב1985, השנה שבה מיכאיל גורבצ'וב נבחר לנשיא ברית המועצות. שנתיים מאוחר יותר הוא יכל במדיניות הפרסטרויקה והגלסטנוסט, יפתח למערב ויפשיר את יחסיו עם ארהב מה שיוביל ב1991 להתפרקות הגוש הסובייטי ולסיום המלחמה הקרה. בחזרה לעתיד מכוון לרגע הזה בהיסטוריה גם מבלי שיתכוון לכך. החלק הראשון נפתח בהתקפה של לובים- בהחלט שונה מדמות הטרוריסט הסובייטי השכיחה באותם שנים בקולנוע האמריקאי. במהלך הסרט יש קונפליקט בין 2 דורות המייצגים סט ערכים שונה בתכליתו: דור שנות ה50 המייצג את הממסד השמרני, המרובע והמקובע. אותו ממסד לא מסוגל להאמין כי שחקן הוליוודי יהיה נשיא ארהב ושמנקה שחור יהיה ראש העיר(!?!) כאן יש בחירה מעניינת ששווה להתעקב עליה: הדמות הראשית שמייצגת את הדור החדש, היא לא בדיוק המיינסטרים האמריקאי הטיפוסי. מרטי מקפליי מוצג בתחילת הסרט כסלאקר, אאוטסיידר חברתי שסובל מנידוי חברתי ומחוסר התאמה משפחתי לכן ההתנגשות בין התרבויות מעניינת: מרטי מצליח לנער את הדור הישן, גורם לו לחשוב מחוץ לקופסא למרות שהוא במידה רבה מזדהה עם ערכים שמרניים,( בסצנת מפתח מרטי נחרד כשאימו שותה לידו אלכוהול). עוד אנקדוטה: מרטי חוזרבנל1955 שלוש שנים לפני שצ'אק בארי הוציא את להיטו jonney be good. בזמן שמרטי מנגן את השיר דודו של בארי מתקשר אליו ואומר לו זוכר את הסאונד החדש שחיפשת? אז תקשיב לזה!!! כלומר למרטי מקפליי היה חלק מכריע במהפכת הרוקנרול ששינתה את אמריקה. אבל מרטי מנגן חזק מדי ונסחף עם שבירת גיטרה והשתוללות על הבמה. בסוף כולם מביטים עליו המומים והוא פולט :" זה אולי מוקדם מדי בשבלכם, אבל הילדים שלכם ימותו על זה!!"
המסר ברור: בניגוד לדמותו של אלכס הקפיטליסטית מ"קשרי משפחה" מייקל גיי פוקס מציג את דמותו של האמריקאי הצעיר החדש, זה שילווה את אמריקה והעולם גם בשנות ה90 ועד היום- שילוב בין ליברליות לשמרנות כשהמשחק הפוליטי והכלכלי ממש לא מעניין אותו.מה שחשוב לו זה להיות מגניב, זה ערך עליון מבחינתו. ואכן הסוף הטוב של החלק הראשון הוא שמשפחת מקפליי הופכת למגניבה יותר. המסר הפוליטי מתבקש: ארה"ב חייבת לשמור על הערכים שלה שהפכו אותה למעצמה שהיא, אבל אם אמריקה רוצה להתקדם ולהשאר רלוונטית גם במאה. באה היא חייבת להיות פתוחה, רעננה ובעלת יכולת להשתנות. אם הסרט הראשון נותן מסר, השני נפתח בחזון. שנה לפני התמוטטות מסך הברזל הסרט מציג עתיד ורוד ואוטופי. בניגוד לחזון הדיסוטופי בסרטי שנות ה80 ( בלייד ראנר, גשם שחור, טרמינייטור) העתיד של 2015 נראה סבבה- מכוניות עפות באוויר, גם סקייטבורדים,
והבוס של מרטי המבוגר הוא אסייתי, השם ישמור. חבל שכמעט שום דבר מזה לא התממש ( למעשה מחקר שנעשה בנושא סרטים עתידניים הראה שבחזרה לעתיד 2 הוא מה מדוייקים ביותר בתחזית שלו וכולל חיזוי של תופעות כמו סינדיקציה של עיתונות יומית חינמית סטייל USA today בישראל היום שלנו, או מסכי מגע + מה שכן הפקס כבר מזמן לא איתנו)
יש עוד הרבה לכתוב ולדסקס על גדולתה של סדרת הסרטים..... השבוע הבמאי רוברט זמקיס השיב לאלו שרצו לראות רימייק של הסרט או ריבוט או משהו בסגנון " על גופתי המתה!!" מה שאומר שבחזרה לעתיד לפחות לעת עתה ישאר תקוע בשנות ה80, קטליזטור מושלם לתקופה ולתקווה שאיננה עוד
